שפה ודיבור

שפה ודיבור

טיפולי השפה והדיבור ע"י קלינאי תקשורת מתמקדים בביטוי מילולי תקין.
שפה היא אמצעי התקשורת הרווח בעולמנו והיא נרכשת בהדרגה לאורך שנות החיים הראשונות. לכן יש חשיבות כי ילדים ירכשו שפה ויעשו בה שימוש באופן תקין.
הטיפול בתחום במסגרת המרכז הוא בתחום הדיבור, השפה והתקשורת.

ליקוי שפה יכול להתבטא בקצב התפתחות איטי יותר מהנורמלי, דהיינו, באיחור אשר יוצר פער בין היכולת השפתית של הילד לבין זו המצופה בגילו הכרונולוגי.
איחור זה יכול להיות קטן יחסית כך שהפער ייסגר בסופו של דבר בעזרת טפול ישיר או הדרכת ההורים והצוות החינוכי, אך האיחור יכול להיות גדול יותר ולהמשיך לתת אותותיו במשך שנים רבות ואף להשפיע על הישגיו האקדמיים של הילד. תיתכן גם עצירה של ההתפתחות השפתית באחד השלבים, כך שהילד לא ישלים את רכישת השפה ויתפקד ברמה שפתית התואמת את זו של ילדים צעירים ממנו.

ליקוי שפה יכול להתבטא בסטייה איכותית מן ההתפתחות הנורמאלית. הילד אינו עוקב אחר אבני הדרך ההתפתחותיות, אלא מציג התנהגויות שפתיות שאינן מאפיינות את ההתפתחות הנורמאלית, כלומר, כאלו שאינן נראות אצל הילד שהתפתחות השפה שלו תקינה.

ילד לקוי-שפה יכול להציג בעיות קשות בהבנה עד כדי אי זיהוי של חפץ אחד מתוך שניים, בעוד שילד לקוי-שפה אחר יבין שאלות והוראות פשוטות (למשל: במה גוזרים? תן לי כדור) אך יתקשה בהבנת שאלות והוראות מורכבות (למשל: למה לא לובשים מגפים בקיץ? לפני שתיקח את הכפית, עצום עיניים).

ילד לקוי-שפה יכול לא לדבר בכלל או להשתמש באקולליה לצורך תקשורת (כלומר, לחזור באופן מדויק על מבע שנאמר ע"י אדם אחר ללא שינוי אינטונציה וכינויי-גוף) וילד אחר, המוגדר אף הוא "לקוי-שפה", יפיק משפטים פשוטים, המכילים מלים בסיסיות (מוחשיות ושכיחות) ומלים כלליות במקום מלים חסרות. ואילו ילד שלישי יהיה בעל אוצר מלים תקין אך יתקשה בהעלאת מלים (דיסנומיה), כך שלא בכל פעם שיזדקק למלה הקיימת ברשותו, יוכל להגיע אליה ולכן יפיק מילה דומה (מבחינת המשמעות או ההרכב הצלילי) או שזמן התגובה עד הפקת מילת המטרה יהיה ארוך.

ילד המתקשה להשתתף בשיחה, כלומר, מתקשה לקחת תור, להעלות נושא, למסור מידע חדש למאזין הוא ילד לקוי-שפה וכך גם ילד המפיק מבעים בלתי-רלבנטיים לנושא השיחה או להקשר (קונטקסט).

לקות-שפה יכולה גם להתבטא בחוסר ארגון תחבירי ובטעויות מורפולוגיות. דהיינו, הטיות והתאמות שגויות של שמות-עצם, פעלים, תארים ומילות תפקוד.

השפה מחולקת לחמישה תחומים:
1. פונולוגיה: תורת ההגה – ההגה [פונמה] הוא הרכיב הקטן ביותר של השפה וכשהוא לעצמו הוא נטול משמעות.
ההגאים נחלקים לשני סוגים "עיצור" – הגה שבמהלך הפקתו נעצר האוויר באיברי הדיבור, ו"תנועה" – הגה שבמהלך הפקתו האוויר נע.
כדי להגיע לפונולוגיה תקינה נדרשות שתי יכולות:

  • יכולת לפרק את רצף הצלילים הנשמע בדיבור למרכיביו.
  • יכולת מוטורית להשתמש באברי הפה והגרון לצורך הפקה נכונה של הפונמות.

2. מורפולוגיה: תורת הצורות – עוסקת בקשר שבין צירופים צליליים לבין המשמעות שלהם – בין פונמות למורפמות (צורנים).
המורפמה יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים:

  • בנפרד – עצמאית כמו מילה שלמה (על, יד, רע, עם, כל, שם).
  • במחובר – מחוברת למילה, כמו ה' הידיעה או המורפמות -תי, -נו, -תָ. אלה הן מורפמות המשפיעות על הגוף הדקדוקי בפועל בזמן עבר (שמרתי, שמרנו, שמרתָ). בשפתם של ילדים סביב גיל ארבע, שכיחים שיבושים מורפולוגיים, כדוגמת: המגדל נפרק לי, אני מגידה לו, אני מחזיק בידיתים (בידיות), אני אוכל ביצות, יש פה הרבה אישות (נשים).

שיבושים אלה מעידים על יצירתיות וגמישות של השפה. השיבושים ייעלמו עם הבשלת המערכת השפתית.

3. תחביר: עוסק בדרכי הצרוף של המילים במשפט. רצף של מילים נחשב למשפט כאשר הוא עומד בחוקי התחביר. השפה התחבירית ייחודית לבני אדם. התחביר הוא חוקי השפה. יש חוקים המשותפים לכל השפות כמו מבנה של נושא ונשוא. 

4. פרגמטיקה: מערכת הכללים השולטים בשיחה ובשימוש החברתי בשפה. פרגמטיקה כוללת את הידיעה כיצד להשתמש בשפה כדי להשיג יעדים חברתיים. למשל, הכרת הדרכים השונות בהם ניתן לבקש בקשה.
פרגמטיקה חוקרת את השימוש בפועל של הדובר בשפה, תוך התייחסות לחקר המשמעות המכוונת של הדובר. היא עוסקת בעיקר בהקשר של שיחה, במבע המבטא את השימוש בלשון. בפרגמטיקה מבחינים בין משמעות המשפט לכוונת הדובר. משמעות המשפט היא המשמעות המילולית של המשפט, בעוד שכוונת הדובר היא הרעיון, שאותו הוא מנסה למסור.

5. סמנטיקה: תורת משמעויות השפה. הסמנטיקה עוסקת ביחסי המשמעות שבין המסמן למסומן – התוכן. לרוב אנו זוכרים את משמעות המשפט ולא את צורתו.