שפה ודיבור

השפה מחולקת לחמישה תחומים:
1. פונולוגיה: תורת ההגה – ההגה [פונמה] הוא הרכיב הקטן ביותר של השפה וכשהוא לעצמו הוא נטול משמעות.
ההגאים נחלקים לשני סוגים "עיצור" – הגה שבמהלך הפקתו נעצר האוויר באיברי הדיבור, ו"תנועה" – הגה שבמהלך הפקתו האוויר נע.
כדי להגיע לפונולוגיה תקינה נדרשות שתי יכולות:

• יכולת לפרק את רצף הצלילים הנשמע בדיבור למרכיביו.
• יכולת מוטורית להשתמש באברי הפה והגרון לצורך הפקה נכונה של הפונמות.

2. מורפולוגיה: תורת הצורות – עוסקת בקשר שבין צירופים צליליים לבין המשמעות שלהם – בין פונמות למורפמות (צורנים).
המורפמה יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים:

• בנפרד – עצמאית כמו מילה שלמה (על, יד, רע, עם, כל, שם).
• במחובר – מחוברת למילה, כמו ה' הידיעה או המורפמות -תי, -נו, -תָ. אלה הן מורפמות המשפיעות על הגוף הדקדוקי בפועל בזמן עבר (שמרתי, שמרנו, שמרתָ). בשפתם של ילדים סביב גיל ארבע, שכיחים שיבושים מורפולוגיים, כדוגמת: המגדל נפרק לי, אני מגידה לו, אני מחזיק בידיתים (בידיות), אני אוכל ביצות, יש פה הרבה אישות (נשים).

שיבושים אלה מעידים על יצירתיות וגמישות של השפה. השיבושים ייעלמו עם הבשלת המערכת השפתית.

3. תחביר: עוסק בדרכי הצרוף של המילים במשפט. רצף של מילים נחשב למשפט כאשר הוא עומד בחוקי התחביר. השפה התחבירית ייחודית לבני אדם. התחביר הוא חוקי השפה. יש חוקים המשותפים לכל השפות כמו מבנה של נושא ונשוא. 

4. פרגמטיקה: מערכת הכללים השולטים בשיחה ובשימוש החברתי בשפה. פרגמטיקה כוללת את הידיעה כיצד להשתמש בשפה כדי להשיג יעדים חברתיים. למשל, הכרת הדרכים השונות בהם ניתן לבקש בקשה.
פרגמטיקה חוקרת את השימוש בפועל של הדובר בשפה, תוך התייחסות לחקר המשמעות המכוונת של הדובר. היא עוסקת בעיקר בהקשר של שיחה, במבע המבטא את השימוש בלשון. בפרגמטיקה מבחינים בין משמעות המשפט לכוונת הדובר. משמעות המשפט היא המשמעות המילולית של המשפט, בעוד שכוונת הדובר היא הרעיון, שאותו הוא מנסה למסור.

5. סמנטיקה: תורת משמעויות השפה. הסמנטיקה עוסקת ביחסי המשמעות שבין המסמן למסומן – התוכן. לרוב אנו זוכרים את משמעות המשפט ולא את צורתו.